מלכת לכיש יום א

אחת לארבעה חדשים הן נוטשות את הבית, הבעלים, הילדים והנכדים, מניעות את הג'יפים, אוספות חברות ונוסעות לשלושה ימים של מסע ג'יפים. כבר חרשו את הארץ לאורכה ורוחבה, מהים לירדן, מגולן ועד אילת. קבוצה של נשים מיוחדות, אוהבות אתגרים, אוהבות את ארץ ישראל. "מלכת ישראל" נקראת הקבוצה. האירגון וההדרכה באחריות "מורשת הגליל".

ובתחילת אדר תש"פ, כאשר הפריחות בדרום בשיאם, מזג האויר מצוין, הקורונה היתה עדין רחוקה בסין. הן יוצאות לשלושה ימים בחבל לכיש בהדרכת הג'יפאי המוסמך גילי בן שלמה ומורה הדרך שבתאי שירן.

בכיכר מול מושב אמציה נכנסים לשטח באזור "גבעת גד", הדרך העולה לשייח עלי היתה בעבר דרך טובה לכל כלי רכב, הגשמים וחוסר תחזוקה פגעו בה אבל לג'יפים אין בעיה ואנו בראש הגבעה.

מפסגת הגבעה נוף מהמם, ושבתאי מציג אותו, ממערב רצועת החוף, עזה מדרום, אשקלון צפונית לה, אשדוד צפונית ויותר וקרית גת תחתינו. מדרום יערות להב וממזרח הרי חברון עליהם שוכנות חברון ובנותיה, תצפית הנוף היא הזדמנות לדבר על ההיסטוריה של חבל לכיש השוכן על הדרך בין עזה לחברון ואנו מדברים על מלכות יהודה ועל אדומיאה הרומית והתקופות המוסלמיות וכיס פאלוג'ה במלחמת השחרור.

במרכז הגבעה בנין אבן גדול הוא קבר שיך עלי, קדוש מוסלמי מלפני 1300 שנה. קירות בעובי של כמחצית מטר שומרים על טמפרטורה נוחה בבנין . במאה ה-16 הורחב המבנה ונוספו לו שלושה חדרים, אנחנו טיפסנו למקום כדי לצפות בנוף ולאכול צהרים בשולחנות קק"ל שהוצבו בצל העצים העתיקים מול הנוף. מסביב פריחה עונתית נאה של עירית גדולה, חרציות, כתמות, מעט רקפות וכלניות ועץ שקד שבחודש אדר הוא בפריחתו.

התחנה הבאה היא הגבעה הדרומית, שביל כבוש מוביל לחורבת גבר, שרידים של בית חוה ומתחת לבית החוה כניסה למערת פעמון יפה, הכניסה אינה מוסדרת, מרכיבים פנסי ראש, המהדרים מרכיבות מסיכות קורונה על הפה והאף, סגולה כנגד אויר מעופש ואנו יורדים אל מתחת לאדמה.

לא סתם מכונה חבל לכיש "ארץ אלץ המערות" בכל התקופות נהגו תושבי האזור לחפור להם מערות מגורים ולהתגורר בו זמנית מתחת לפני האדמה ומעליה. הסלע המקומי הוא קירטון נוח לחציבה ולכן חפרו התושבים מערות מגורים ומערות פעמון, מחסני מזון ומחילות מסתור. חבל ארץ שלם עם ישובים שלמים תת קרקעים שלחלקם התוודענו במסע זה.

ואנו חוזרים בחדווה אל פני האדמה, אל דרכי הג'יפים המתפתלות בינות השדות המלבלבים האפרים הירוקים ומרבדי הפרחים הלא נגמרים.

העצירה הבאה היא בגבעת עוקצר שמול מערות חזן. מגדל תצפית של קק"ל סגור לקהל, לידו מגרש חניה מאולתר ומרבדים של רקפות, השמש נוטה במערב מאפשרת תצפית טובה למזרח אל בני דקלים ואמציה ואליאב ושקף ונטע, ישובי המגורשים מגוש קטיף שהחליפו חלוציות בחלוציות. מעבר להם גדר ההפרדה סמוכה לגדרות הישובים ולכביש 358 הצמוד לגדר ההפרדה מעבר לגדר הישובים הערבים של דרום הר חברון ואנו מנסים לזהות את דורא היא אדוריים המקראית ומעבר לה העיר הגדולה חברון.

דרכי עפר לא מסומנות מובילות אותנו בין עצי האורן של יער אמציה אל חורבת גנתה שם נותרו מספר מערות פעמון ענקיות בגבהים של 10-15 מ' , בפתח הכניסה צריך להתכופף אך משנכנסת למערה אתה עומד זקוף ונדהם מול גודל המערה, כולה מעשה ידי אדם, סימני המכושים והאיזמלים עדין ניכרים בקירות. הפתח בתקרת המערה פתוח דרכו לשמים התכולים וחצי סער ירח מציץ בנו מבעד לפתח, מזכיר שהחושך יגיע עוד מעט.

המשך הדרך עובר במאהל בדואי, עדר כבשים חוסם את השביל ומביט בנו בהשתוממות. עז שהמליטה לפני יום מניקה שני גדים חמודים. חוצים את סכר אדוריים

נחל אדוריים, נמתח לאורך 30 ק"מ. ראשיתו בהרי חברון ליד הישוב הערבי דורא וסופו בהתמזגות עם נחל שקמה. למרגלות יער אמציה בנתה קק"ל סכר לאגירת מי השטפונות, השנה למרות הגשמים שירדו באזורים אחרים נחל אדוריים היה די מאכזב והמאגר מלא צמחי קנה אך ללא מים.

הדרך לעומת זאת מלאה שלוליות ואנו מקוים לא לשקוע באחת מהם עם חשיכה. לשמור על מהירות קבועה קורא גילי המדריך ברשת הקשר, לנסוע, לנסוע, לא לעצור בתוך הבוץ. לנסוע! ואנו נוסעים וחוצים בשלום, אבן חדרה לקפיצים של אחד הג'יפים והוא רועש. נטפל בזה בבוקר.

עם חשיכה נכנסים לישוב נטע. אל האכסניה במדרשת הדרום שם נבלה את הלילות. תם יום ראשון, ליל רד, ליל רד.