הרבנים בדגניה

כאשר הגיעה משלחת הרבנים בב' כסלו תרע"ד לקבוצה הקטנה דגניה לא היו להם צפיות רבות. אחרי המפגש בחוות כנרת עם חלוצי העליה השניה לא היה בסיס לדבר על שמירת שבת וכשרות וכך מסכם הרב הורוביץ את הביקור הקצר

ב ד ג נ י ה יש חוה מיסודה של הנציונלפונד, והגענו שם לעת מנחת ערב. התפללנו מנחה ושתינו חלב. סדר המטבח ושמירת הדת הוא כמו בכנרת. גם פה אין כל מזוזה, אבל יש ספריה כמו בכל המושבות. אולם הם מסכימים לעשר התבואות, ומה שנמצא תקן תכף הרב"צ ידלר.

בתוך התיאור הלקוני מסתתרות מספר נקודות זכות, הרבנים התירו לעצמם לשתות חלב תוצרת דגניה מתוך ודאות גמורה שמתוך קנאותם של החלוצים לעבודה עברית הרי שדווקא כאן, בניגוד לערים ולמושבות, אין כל חשש לחלב עכו"מ. הרבנים מציינים בהערכה את קיומה של ספריה, חלוצי העליה השניה היו אידיאליסטים משכילים שגם בתוך התנאים המפרכים היו סיפורי החסידות שגורים על פיהם יחד עם תורתו של בר בורוכוב. אולי בגלל שהקבוצה היתה קטנה הרי שדווקא כאן לא פגשו כל התנגדות להפרשת תרומות ומעשרות ובזה הסתפקו הרבנים בלית ברירה והמשיכו בדרכם.

באותה שעה איש לא יכול היה לדעת שבדגניה מתבצע באותה שעה אחד הניסוים החברתים המהפכנים ביותר בעולם.

באוקטובר 1910, חצו אנשי "הקומונה החדרתית" (שתי בחורות ועשרה בחורים), בהנהגתו של יוסף בוסל את הירדן בדרכם ליישב ולעבד את אדמות אום ג'וני. תוך שהם מתנים תנאי לגורמים המישבים שהם מוכנים להתישב אך ורק כקומונה המתנהלת עצמאית הן בחיי החברה שלה והן בכלכלה הסוציאליסטית שהנהיגו.

זה היה ראשיתו של המפעל הקיבוצי המפואר.

בריה"מ האדירה ניסתה לבנות כלכלה שיתופית ונכשלה כשלון חרוץ, עקוב מדם איכרים. התנועה הקיבוצית היא הדוגמא היחידה בעולם להצלחתה של חברה שוויונית כחברת מופת.

קרוב ל100 שנה התנהלה דגניה כחברה שיתופית עד פברואר 2007 אז הסתיים הפרק השיתופי בהיסטוריה של הקבוצה, כאשר באסיפת חברים, הוחלט כמעט בפה אחד להחליף את השיטה השיתופית בשיטה דיפרנציאלית.

ב 1912 עברה הקבוצה מאום ג'וני לנקודת הקבע במוצא הירדן מהכנרת –שם בנו חברי הקבוצה את חצר המשק שנקראת כיום חצר הראשונים, לשם הגיעו הרבנים בביקורם.

ב1920 הוקמה קבוצה נוספת במקום אשר נקראה דגניה ב, דגניה המקורית שינתה את שמה לדגניה א'

ב 1922 הוקמה קבוצה שלישית בקרבת מקום אשר נקראה דגניה ג' , אך היא עברה ב1924 לעמק יזרעאל ונקראת היום גניגר.

סיור בדגניה כולל שלושה אתרי חובה.

אתר אום ג'וני

היום מחוץ לישוב על שם הכפר הערבי שהיה במקום המשמר את השם הקדום גון ממנו בא רבי תנחום בר חייא המוזכר בתלמוד הירושלמי, בתלמוד הבבלי ובמדרשים. הוא מוזכר כרבי תנחום דכפר אגין ובצורה אחרת רבי תנחום דכפר גון.

יתכן ששמו של הכפר שימר את שמה של משפחת גוני, אחת ממשפחות שבט נפתלי, שנחלתה מזוהה באזור זה

על מנת להקל על החלוצים שהתישבו במקום נבנה צריף בידי הנגר הטמפלרי של המושבה הגרמנית בחיפה בסיום בנייתו הועלו חלקי הצריף על רכבת העמק והובלו לנקודת ההתיישבות, שם שימש כמגדל שמירה, מחסן כלים, מטבח ומקום ללינה מזדמנת בנוסף לחושות. עשרות שנים מאוחר יותר, הוגבה הצריף והפך לסמל של דגניה בראשית דרכה, והוא מופיע בתמונות הראשונים המפורסמות של דגניה.

בשנת 2010 שוחזר הצריף לרגל חגיגות 100 שנות קיבוץ והוא מזמין אתכם לבקר.

חצר הראשונים

צר הראשונים נבנתה במתכונת שהיתה מקובלת אז. המבנים מוקפים חומה, גדר ושער כניסה. קירות הבניינים בעובי של כחצי מטר בנויים מאבן בזלת מסותתת מבחוץ ומטויחת מבפנים. הגגות מכוסים רעפי חרס שצבעם אדום. במקום נבנו רפת, מחלבה, אסם, לול מחסנים ובתי מלאכה ובאמצע שובך יונים. מחוץ לחצר ניבנו חדר אוכל, מקלחת, בית מגורים גדול ומפואר בעל שתי קומות לו גג רעפים. החצר נבנתה על ידי יוסף טריידל המהנדס מכנרת ואליהו קראוזה.

המקום שופץ ושוחזר כשמלאו לדגניה שבעים שנה. במקום הוקם מוזיאון המציג את ראשיתה של דגניה מימי הקומונה החדרתית שהלכה להתיישב באום ג`וני ועד יישוב הקבע וההחלטה על השם דגניה.

הטנק

בכניסה לקיבוץ עומד טנק סורי אשר לקיבוץ דגניה א' ב-20 במאי 1948, כחלק מהמתקפה הסורית במלחמת העצמאות. לוחמי צה"ל בדגניה הצליחו לפגוע בו ולהשמידו. אירוע זה נחשב לאחד מסיפורי הגבורה הגדולים של מלחמת העצמאות. עם זאת, לא ידוע בוודאות מי עצר את הטנק, ולסיפור יש חמש גרסאות.

בשנת 2018, לאחר שבע שנות מחקר, הוציא אסף ענברי את הספר "הטנק". הספר מתאר את פרשת עצירת הטנק מנקודת מבטם של חמשת האנשים הטוענים שהשמידו אותו. אף על פי כן, גם ענברי אינו מכריע בסוגיה ולדבריו אינו יודע מי עצר את הטנק

הטנק נותר במקומו כאנדרטה וסמל למלחמתם הנועזת של מגיני דגניה.

שבתאי שירן – מורה דרך בטעם יהודי, מדריך טיולי מכוניות, אוטובוסים, ג'יפים ומסעות רגליים.

052-3246827 , חפשו בגוגל "שבתאי שירן, מורשת הגליל"