הרבנים במשמר הירדן

בדרככם לרמת הגולן, רגע לפני שאתם מגיעים לגשר בנות יעקב, (מתי היו ליעקב בנות?) מעט לפני הירדן ההררי. נצבת משמאל לכביש חורשה קטנה, ספסלי קק"ל, ואנדרטה. למושבה שכבר איננה עצרו לרגע ונרד לסיור קצר.

בח' כסלו תרע"ד בקרה כאן משלחת הרבנים בראשות הרב קוק והרב זוננפלד, הדרך הובילה על שפת אגם החולה שכבר איננו, ובמקום פגשו הרבנים כ15 משפחות איכרים שומרי מצוות, הרבנים התרשמו שהאדמה טובה והאיכרים עושים חיל. אם כך מה קרה איפה למושבה? מדוע נותרו ממנה רק שילטי זכרון?

נפתח את הסיור שלנו ברחבת התצפית המזרחית הצופה לירדן החבוי בצמחיה עבותה. כאן עמדו ב1898 ראשוני המתיישבים, התרשמו משפע המים, מהקרבה לדרך ובעזרת יק"א ייסדו את המושבה משמר הירדן. הימים ימי העליה הראשונה.

נפתלי הרץ אימבר, משורר התקווה יכתוב שיר בשם "משמר הירדן" "הָלְאָה יַרְדֵּן, הָלְאָה זְרֹם
תִּכָּתֵב לַדּוֹרוֹת\ כִּי לַיְלָה כַּיּוֹם \ אֲנַחְנוּ עַל מִשְׁמָרוֹת". שי עגנון יגיע לביקור ויתפעם.

כמו מושבות אחרות הם סבלו מחסור והאמינו שבעבודת האדמה תגאל הארץ. ב1913 נראה שהמושבה עלתה על דרך המלך. מלחמת העולם הראשונה מוטטה את המושבה אך לאחריה בה גל מתישבים חדש בניהם חיים ורבקה לובובסקי, יעקב פייגלין (אבי סבו של משה פייגלין), אלעזר סגל לימים המוכתר ואחרים. המושבה החלה לצמוח ושוועה לפועלים שכירים.

בעמק נוסדו קיבוצים חדשים בעלי אורינטציה סוציאליסטית, אנשי המושבות מהעליה הראשונה לא היו סוציאליסטים ובעוד שכניהם קבלו הכשרות של גרעיני הנוער העובד הם קבלו בזרועות פתוחות הכשרות של ביתר.

תמונה: משמר הירדן בתקופה הבריטית (מתוך ויקיפדיה)

בואו ונמשיך את הסיור שלנו מערבה בין העצים, משמאלנו שרידי הבתים ומעבר להם הכביש לרמת הגולן, שם היה הרחוב הראשי של המושבה ומעבר לו עמד ביתם של חיים ורבקה גרבובסקי

ביולי 1938 הותקפו חיים גרובובסקי ובנו מנחם בשעה שירדו לירדן לשאוב מים. חיים עוד ניסה להגן על בנו באגרופיו אך ללא הועיל. שניהם נרצחו. רבקה גרובובסקי, איתנה כסלע המשיכה לנהל את המשק עם בנה כרמי ובתה צפורה.

בנובמבר 1939 פשטה המשטרה הבריטית על הישוב ואסרה את מרבית חברי ההכשרה הביתרית, הסתבר כי ההכשרה הייתה כיסוי לקורס הקצינים של האצ"ל. המושבה נותרה ללא פועלים עם תג של אצ"לניקים, אות קלון בקרב קיבוצי הסביבה.

הסיור שלנו מגיע אל שרידי המרתף ששימש כמרפאה ומטבח וכמקלט האחרון ללוחמים. כי

ב1948 כאשר נראה היה שהמושבה חוזרת לפרוח, פרצה מלחמת השחרור. המושבה מצאה את עצמה בחזית מול הצבא הסורי ללא כוחות מגן מספיקים. אלעזר סגל מתחנן בפני הפיקוד, נסיון של האצ"ל להחיש תגבורת הוכשל על ידי ההגנה.

שרידי הבונקר (מתוך ויקיפדיה)

ב-10 ביוני הותקף היישוב, בחסות הרעשה כבדה חדרה יחידת קומנדו סורית למושבה והחלו קרבות מבית לבית, רבקה גרבובסקי שמשה מקשרת והתרוצצה בין העמדות עד שהקשר נותק. בנה כרמי שלחם באחת העמדות נהרג מול עיניה. 15 לוחמים נפלו בקרב הזה. רבקה עצמה נפלה בשבי עם 28 מגינים נוספים וכשחזרו השבויים לאחר 13 חודש בכלא הסורי למושבה ההרוסה שלהם הופתעו למצוא שקיבוץ חדש הוקם על אדמותיהם, גדות שמו. המושבה מתפזרת לכל עבר.

כאן ליד האנדרטה העשויה מאבני בזלת מגיע הסיור הקצר שלנו לסיומו, כאן היה ביתו של אלעזר סגל מוכתר המושבה שנפל בקרב. היה זה בנו שמואל שליקט ב 1950 את אבני ביתו ההרוס ואיגד אותם לאנדרטה, ששופצה מאז.

ורבקה גרבובסקי? רבקה תיקח את הפיצויים המועטים שהעניקה לה המדינה ותעבור לנתניה שם תעבוד עד יומה האחרון כמנקה בבית אבות. ב1962 הלכה לעולמה והיא בת 64.

אך חיידק החלוציות נותר במשפחה, חיים מנחם גרבובסקי, בנה של רבקה שנולד כחודש אחרי הרצח של אביו ואחיו יהיה ממקימי נחליאל ונווה צוף, (נפטר לפני כ4 שנים) נכדתה שלומית ברגר, תתגורר בגני טל שבגוש קטיף שגורלו ידוע.

סיפור עצוב? לא, זה סיפור של גבורה. גבורתם של האלמונים שבזכותם יש לנו מדינה.