חדרה

הם היו ארבעה חרדים ציונים שבאו לפלשתינה ב 1890 לקנות אדמה להתישבות, הרב משה מרדכי אפשטיין, יהודה דוד בוטקבסקי, משה צבי שקצר ויהושע גפנוביץ, המתווך היה יהושע חנקין שהוביל אותם לאדמות חודרה (הירוקה) שם הציג לפניהם 30000 דונם מרהיבים ביופים, אגמים, נחל וחוף ים. הם התלהבו וקנו, למקום הם קראו חדרה.

האגמים התגלו כביצות, חנקין התחייב ליבש, הוא התחייב גם לרשיונות בניה תוך 4 שנים אך הוא לא עמד בהתחייבויותיו, 5 שנים עברו עד שקבלו 40 רשיונות לרפתות, בינתיים התגוררו במשותף ב"חאן", חדר למשפחה. על אדמות החוף ניהל חנקין משפטים במשך 40 שנה ולכשזכה קרא אותם על שם אשתו אולגה והקשה מכל, את הביצות המרעילות לא יבש ואת המחיר שלמו המתיישבים התמימים, 210 מתוך 540 הראשונים נפטרו מקדחת בעשור הראשון. ביניהם יהושע גפנוביץ אשתו בנו ובתו, משה שקצר ובתו וכן בנו של בוטקבסקי. הרב אפשטיין לא הגיע לחדרה, הוא מונה לראש ישיבת סלובודקה, כציוני נלהב הוא העלה את הישיבה ב 1924 לחברון, שם נטבחו 24 מתלמידיו בתרפ"ט. הלום ומוכה יגון על מות חסידיו בחדרה ותלמידיו בחברון פרש הרב אפשטיין מכל עיסוקיו עד מותו.

כבר המייסדים הראשונים של חדרה דרשו שטח ציבורי, "גן לעידון" היה שמו, היום גן המייסדים ובו נטייל הפעם. הגן שוכן בלב העיר בין רחוב שניאורסון מדרום לרחוב הנשיא מצפון, גן עתיר זכרונות וסמלים ובו נצעד מדרום לצפון בדרך הלבנה המסמלת את דרכי החול הלבנות של חדרה בראשיתה, משני צידיה עצי דקל וושינגטוניות אשר נטעו על ידי אהרון אהרונסון ואבשלום פיינברג כי במקום בו שוכן הגן הייתה המשתלה של אהרונסון, מימין לנו עצי הדר, באר, אמות מים, מנוע משאבה ופרדס קטן של עצי הדר, כל אלו מסמלים את שנותיה הראשונות של חדרה כמושבה המתבססת על גידול הדרים, האתרוגים של גרוס מחדרה ידועים עד היום בטיבם. כבר הרב שמואל מוהליבר ממבשרי הציונות הדתית זכה שיטעו פרדס אתרוגים לכבודו ובמקום בו היה הפרדס שוכן היום קיבוץ השוה"צ גן שמואל הנקרא על שמו. בהמשך השביל בריכות מים מטופחות ובהם צמחיית מים, הבריכות מסמלות את הביצות שעשו שמות במתיישבים הראשונים, גשר מרחף מוביל אל מרכז הבריכה השמאלית שם אנדרטת הזיכרון למשפחות המייסדים בניהם שמות מוכרים של ארבעת הקונים וכן פיינברג הוא ישראל פיינברג אביו של אבשלום ושניאורסון הוא שניאור צבי, דור חמישי לרבי שניאור זלמן מלאדי בעל ה"תניא" . לאחר הבריכות חלקת "חול הדיונות" , חול, מגרש משחקים, עצי ענק ומספר ספסלי ישיבה (סוף, סוף)

הדרך הלבנה ממשיכה אל תחום גן הזיכרון, הגן הפסטורלי והשלו משנה את אופיו , במרחק מה ימינה מן הציר הראשי נגלים שבעה עמודי זיכרון ענקיים ממתכת צבועה בצבע חמרה, צבע דם, העמודים המרשימים בגודלם ובפשטותם מגמדים את המבקר באחת ונוטעים בו הרגשה של כבוד ואף התבטלות עצמית. ביום הזיכרון יהפוך כל עמוד ללפיד בוער בזכות מתקן מיוחד שאינו נראה לעין בימים כתיקונם.

משמאל בנין יד לבנים, החזית הפונה אל תוך הגן של בית יד לבנים היא חדר זיכרון שחזיתו עשויה מזכוכית ובתחתיתו ציטוט המשפט המפורסם "אז מנגד יצאו נערה ונער" מתוך "מגש הכסף" של נתן אלתרמן ובתקרתו פתח מעוגל ובו שתול עץ זית.

השביל יוצא החוצה אל שדרות הנשיא ויצמן, חזרה אל המולת העיר הרוגשת, הזכרונות נותרו מאחור, החיים זורמים.